בית הדין הארצי לעבודה חייב מעסיק שלא ביטח עובדת משק בית בפנסיית חובה, לשלם ליורשיה את הפסד פנסיית הנכות ואת הפסד פנסיית השאירים, בערכם הנוכחי, בהיוון כמקובל, שהיו משתלמות אלו קיים את חובתו על פי דין

ביום 22/2/23 ניתן פסק דין בבית הדין הארצי לעבודה, שבו, בין היתר, חוייבו מעסיקיה של עובדת משק בית שלא ביטחו אותה בפנסיית חובה, לפצות את יורשיה בגין הפסד פנסיית הנכות (שהמנוחה הייתה זכאית לקבל) והפסד פנסיית השאירים (שילדי המנוחה היו זכאים לקבל), בערכם הנוכחי, בהיוון כמקובל, שהיו משתלמות אלו קיימו את חובתם על פי דין. וזאת למרות אי שיתוף הפעולה מצד העובדת בכל הקשור לפתיחת קרן הפנסיה !

מאת: עו”ד הילה פורת

1. בע”ע 39115-01-21 (יונתן שי תירוש, שיר תירוש, אור משה תירוש וטל יעקב תירוש נ. יפעת בן שחר וישראל בן שחר), שניתן בו פסק דין ביום 22/2/23 , נדון ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי, שבו חויבו המשיבים, מעסיקיה של אמם המנוחה של חלק מהמערערים, לשלם לשנים מהמערערים פיצוי בשל אובדן פנסיית שארים וכן לשלם לכל המערערים, יורשי האם המנוחה, תשלומים שונים נוספים.

הערעור העיקרי התרכז בשאלת היותו של המערער 4 בנה של המנוחה , לצורך זכאותו לפיצוי בגין אובדן פנסיית שאירים. הערעור שכנגד שהגישו המעסיקים סב על עצם החיוב בפיצוי בשל אובדן פנסיה ועל היקפו של הפיצוי. מאמר זה מתייחס רק לערעור שכנגד.

2. המשיבים בערעור העיקרי (להלן- המעסיקים) העסיקו את גב’ מרסל מרסיאנו ז”ל (להלן – המנוחה), כעוזרת בית החל מחודש פברואר 2015 ועד לחודש אפריל 2016, כשלוש פעמים בשבוע בהיקף מצטבר של כ – 13 שעות עבודה שבועיות. בחודש מאי 2016, בסמוך לאחר סיום העסקתה, אובחנה המנוחה כחולה בסרטן מסוג לוקמיה. ביום 28.8.2017, לאחר הגשת התביעה, הלכה המנוחה לעולמה ובנעליה נכנסו המערערים בהליך זה.

3. בתביעה שהגישה המנוחה נגד המעסיקים טרם פטירתה תבעה המנוחה פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה במהלך תקופת עבודתה ופיצוי בגין אובדן פנסיית נכות בסך 475,545 ₪. כמו כן נתבעו פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצויי פיטורים ותשלומים בגין זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה. לאחר פטירת המנוחה הגישו המערערים כתב תביעה מתוקן בגדרו נכנסו המערערים לנעליה בעילות התביעה הקיימות וכן נוספה עילת תביעה של המערערים 2 – 4 .

4. בהקשר של “אי הפקדת כספים לקרן פנסיה” קבע בית הדין האזורי כי אין חולק שהמעסיקים לא הפקידו כספים לקרן פנסיה עבור המנוחה, וכי חובתם לעשות כן מעוגנת בהוראות צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה משנת 2011 (להלן – צו ההרחבה הפנסיוני) אשר לא ניתן להתנות עליהן. כן קבע בית הדין כי מהתכתבות שהתקיימה בין הצדדים בשלהי תקופת עבודתה של המנוחה, עולה כי המעסיקים אכן פנו בעניין זה אל המנוחה במהלך תקופת עבודתה אצלם אולם היא לא נענתה לפניותיהם, וכי מכלל הראיות בתיק, ובכלל זאת רצונה של המנוחה לקבל את שכרה מהמעסיקים במזומן ומדי שבוע, שוכנע בית הדין כי “המנוחה העדיפה שלא להיות מבוטחת בביטוח פנסיוני”. בית הדין קבע כי אין בהתנהלות המנוחה כדי לשחרר את המעסיקים מחובתם לבטחה בקרן פנסיה, אך לאור אדישותה של המנוחה בנוגע לביטוחה הפנסיוני, העובדה כי לא התריעה על אי ההפקדות בזמן אמת ואי רצונה להסדיר נושא זה אלא לאחר מחלתה, ועקב התנהלותה שמהווה הפרה של חובת תום הלב המוטלת עליה כעובדת, הוטל על העובדת אשם תורם בשיעור של 20%.

5. הערעור שכנגד, מתמקד בשלוש טענות עיקריות:

הראשונה, יש לקבוע שיעור אשם תורם גבוה יותר למנוחה עקב התנהלותה ועקב העובדה שבאותה עת , ועד פתיחתן של קופות ברירות המחדל בתחילת שנת 2016, לא היה באפשרותם של מעסיקים פרטיים לפתוח לעובד קופת פנסיה ללא חתימתו על המסמכים הדרושים.

השניה, בית הדין האזורי שגה כאשר במסגרת הפיצוי שפסק למערערים לא קיזז את חלקה של המנוחה בהפקדות הפנסיוניות (חלק העובד), ועל כן יש להפחית בשליש את גובה הפיצוי שנפסק לטובת המערערים. קרן הפנסיה, נטען, מחשבת את ההכנסה הקובעת לקצבת פנסיה או שארים בהתאם לכספים שהועברו אליה בפועל, ועל כן אחריותם של המעסיקים צריכה להיות בגובה חבות ההפקדות שלהם ולא בגובה סכום ההפקדות כולו.

השלישית, בהתאם לתקנון קרן הפנסיה של הפניקס היה על המנוחה לעבור תקופת אכשרה בת 60 חודשים על מנת להיות זכאית לפנסיית נכות, לכן נטען, כי לא מן הנמנע כי אף אם היו המעסיקים מבצעים בזמן אמת הפקדות עבור המנוחה לקרן פנסיה, היא לא הייתה זכאית לביטוח נכות ושאריה לא היו זכאים לפנסיית שארים.

6. בית הדין הארצי קיבל את הערעור העיקרי ודחה את הערעור שכנגד.

7. בהתאם לצו ההרחבה הפנסיוני הוטל על המעסיקים לצרף את המנוחה להסדר ביטוח פנסיוני. בנסיבות בהן לא נטען כי במועד קבלתה לעבודה היתה המנוחה “מבוטח[ת] בביטוח פנסיוני כלשהו” כלשון סעיף 6 ה. לצו, היה על המעסיקים לעשות כן לכל המאוחר בחלוף ששה חודשי עבודה. המעסיקים לא קיימו אחר החובה. כאשר בסמוך לסיום עבודתה איבדה המנוחה את כושר עבודתה ובהמשך הלכה לעולמה, הם נתבעו לשלם ליורשים את הפסד פנסיית הנכות ולשלם לשאירים את הפסד פנסיית השאירים שהיו משתלמות אילו קיימו המעסיקים את חובתם על פי דין.

8. משמקורה של הזכות לפי צו ההרחבה הפנסיוני הוא בהסכם קיבוצי, חלה הוראת סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים לפיה “זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לוויתור”.
בהיותה של הזכות הפנסיונית מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה “הוראה קוגנטית”, אין כל תוקף להסכמת עובד לוותר עליה, והיא לפיכך זכות “מוחלטת ,ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפתו של העובד”. כפועל יוצא מכך, נפסק כי את הזכות הפנסיונית “כופים על העובד ואין זה מעלה או מוריד אם יאמר, רוצה אני ואם לאו” . בהקשר זה יש לפנות להוראת סעיף 25(א)(5) לחוק הגנת השכר, התשי”ח – 1958, המאפשרת ניכוי מחלקו של עובד לקופת גמל מבלי שנדרשת הסכמתו לניכוי.

9. בית הדין הדגיש כי הקביעה דלעיל נכונה לא רק מקום בו עובד הסכים לוותר על זכותו הפנסיונית או להמירה בזכות שונה , אלא אף מקום בו העובד התנגד לצירופו לקרן הפנסיה.

10. החריג היחיד לחובה ה”מוחלטת” הנאכפת על העובד אף אם יתנגד לה, הוא בנסיבות בהן לא ניתן לצרף את העובד להסדר ביטוח פנסיוני כלשהו מסיבות שאינן תלויות בעובד או מעסיקו. כך במשך שנים ארוכות נבצר ממעסיקים לבטח עובדים זרים בקופות הגמל השונות, אשר תקנוניהן ומדיניותן לא אפשרו, לפי ההנחיות את ביטוחם של העובדים הזרים.

11. הגם ש”דרך המלך” היא לתבוע את תשלום חוב דמי הגמולים לקופת הגמל, העובד (או שאיריו של עובד שלא בוטח) זכאי לבחור את עילת התביעה. ככל שבחר לתבוע פיצוי בעילה של הפרת חוזה, אזי הזכאות היא לקבל את הפיצוי על הפסד הקצבה החודשית “בערכו הנוכחי, בהיוון כמקובל” . הדברים נכונים בשינויים המחויבים אף בנסיבות בהן העובד המנוח בוטח באופן חלקי או בוטח בהסדר פנסיוני שגוי . בנסיבות אלה, ישולם לשאירים סכום מהוון של ההפרש בין הקצבה שהיו זכאים לקבל אילו בוטח העובד המנוח כמתחייב מההסכם החל בגינו לבין הקצבה המשולמת בפועל.

12. במקרה שנדון בתיק זה, המעסיקים לא ביטחו את המנוחה בהסדר ביטוח פנסיוני בניגוד למתחייב מצו ההרחבה הפנסיוני. לנוכח האחריות המוחלטת המוטלת עליהם כמפורט לעיל, טענותיהם לחוסר שיתוף פעולה מצד המנוחה, שנתקבלו באופן חלקי על ידי בית הדין האזורי, אינן מעלות ואינן מורידות לעניין עצם החבות.

13. המעסיקים טענו בעלמא כי לא היה באפשרות מעסיק כדוגמתם לצרף עובד להסדר ברירת מחדל. לא נטען על ידם כי ניסו לצרף את המנוחה (או עובדים קודמים במשק ביתם) ולא עלה בידם לעשות כן. בנוסף, הטענה העובדתית על אי היתכנות לא נתמכה בחוות דעת מומחה או בפרסומים מהתקופה הרלוונטית. יתר על כן, החוזר שיצא בעניין הגביל את שיקול הדעת של המעסיקים ולא “פתח” אפשרות שלא הייתה קיימת קודם לכן לעריכת הסדרי ברירת מחדל.

14. סיכום ביניים מלמד אפוא כי על המעסיקים הוטלה חובה לערוך הסדר ביטוח פנסיוני למנוחה; כל עוד המנוחה לא בחרה אחרת, היה עליהם לערוך בגינה הסדר ברירת מחדל בקרן פנסיה מקיפה; המעסיקים הפרו את חובתם.

15. לעניין טענת חיתום תקופת אכשרה : לפי תקנוני קרנות הפנסיה קיימת תקופת אכשרה של חמש שנים למחלה קודמת, כך שמי שאיבד את כושר עבודתו בחמש השנים שלאחר הצטרפותו לקרן הפנסיה עקב מחלה קודמת לא יהיה זכאי לפנסיית נכות ואם ילך לעולמו בתקופת האכשרה שאיריו לא יהיו זכאים לפנסיית שאירים. לגישת המעסיקים קרנות פנסיה היו מסרבות לבטח את המנוחה ומכל מקום היא ושאיריה לא היו זכאים לקצבאות.

16. טענה זו נטענה בעלמא ולא היו לה כל תימוכין. המעסיקים לא עשו דבר כדי להרים את הנטל, ומשכך בדין נדחתה טענתם על ידי בית הדין האזורי.

17. לענין טענת היקף החבות-אשם תורם : המעסיקים ערערו על שיעור ההפחתה. לטעמם היה מקום לקבוע כי אשמה התורם של המנוחה הוא בשיעור של בין 50% לבין 100% בהתחשב בנימוקי בית הדין האזורי, בעובדה לפיה סיכלה את האפשרות לביטוחה הפנסיוני ותוך מתן משקל להעסקה במשק בית השונה באופן מהותי מההעסקה לצרכי עסק.

18. ערעור המעסיקים נדחה בהקשר זה. עילת התביעה של ילדי המנוחה היא אי עריכת הסדר ביטוח פנסיוני למנוחה בניגוד ל”הוראה קוגנטית” בצו ההרחבה הפנסיוני המטילה על המעסיק “חובה מוחלטת” .הקביעה לפיה ניתן לייחס אשם חוזי תורם לעובד כלפיו מופנית החובה המוחלטת, עד כדי איונה של החובה, אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה המפורשת של סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים לפיה זכות אישית מכוח הסכם קיבוצי אינה ניתנת לוויתור ומהווה מעקף של הוראות משפט העבודה המגן.

19. בשולי הדברים העיר בית הדין את ההערות הבאות:

האחת, קביעת פסק הדין זה יפה בנסיבות בהן הזכות הפנסיונית נובעת, כבענייננו, מהוראות הסכם קיבוצי או צו הרחבה. ייתכנו מקרים בהם הוקנתה לעובד זכות פנסיונית עדיפה על זכותו לפי דין (לדוגמה: זכות חוזית לביטוח מלוא שכרו של עובד עליו חל צו ההרחבה הפנסיוני לפיו יש לבטח שכר שאינו עולה על השכר הממוצע במשק). במקרים אלה ניתן להעלות טענות בדבר אשם חוזי תורם בגין הזכות החוזית העודפת.

השניה, ספק רב בעיננו אם היה מקום להטיל אשם חוזי תורם על עוזרת בית המפרנסת שלושה ילדים שחשבונה בבנק מוגבל (והיא מבקשת כי שיקים בגין תשלומי תמורת חופשה יהיו לפקודת בתה המערערת 1) בנימוק של “העדפת ההווה המיידי ביותר על פני העתיד הרחוק” ולייחס לה בשל כך חוסר תום לב. החובה לערוך הסדר ביטוח פנסיוני מוטלת על המעסיק, שביכולתו היה למנוע את נזקם של המנוחה וילדיה.

השלישית, אפשר שייתכנו מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם יסכל העובד את האפשרות לעריכת הסדר ביטוח פנסיוני שלא בידיעת מעסיקו, אשר בעטים לא יחויב מעסיקו בתשלום פיצויים על נזקם של העובד או שאיריו או כל חלק ממנו. נסיבות העניין במקרה זה רחוקות מרחק רב ממקרים אלה.

20. לעניין טענה (נוספת) לעניין היקף החבות – לפיה יש להפחית את גובה הפיצוי בשליש,
לטענת המעסיקים לפיה יש לחשב את ההכנסה הקובעת לפי חלק המעסיקים בהפקדות בלבד, אין כל בסיס. נפסק כבר בעבר כי תביעת פיצוי להפסד פנסיה, בין אם מחמת אירוע ביטוחי ובין אם מחמת הגעה בפועל או בעתיד לגיל פרישה, מחושבת לפי השיעור הכולל של דמי הגמולים שיש להעביר לקרן הפנסיה (חלק מעסיק וחלק עובד גם יחד) שהרי נזקו של העובד הוא של הפסד הפנסיה שהיה זכאי לה אילו הועברו דמי הגמולים במלואם כפי חובת המעסיק , כאשר מסכום זה יש לנכות, במקרה הרגיל ובכפוף לדיני עשיית עושר ולא במשפט, את חלקו של העובד בדמי הגמולים.

21. המערערים זכאים לפיכך לפיצוי בגין הפסדי פנסיית הנכות ופנסיית השאירים שהמנוחה (פנסיית הנכות) וילדי המנוחה (פנסיית השאירים) היו זכאים לקבל מהפקדות המעסיק והמנוחה גם יחד.

22. מכל האמור לעיל עולה אפוא כי דין הערעור שכנגד שהגישו המעסיקים להידחות.

23. בית הדין הארצי הורה על החזרת הדיון לבית הדין האזורי לקביעת שיעור הפיצוי.

————-

* האמור במאמר זה מיועד למתן מידע כללי בלבד ואינו מהווה מתן חוות דעת ו/או ייעוץ מקצועי ו/או משפטי ולפני הסתמכות על המידע במאמר זה יש להיוועץ בעורכי דין. לסה ויז’ן בע”מ ו/או לסה ויז’ן מערכות בע”מ ו/או המחברת אינם נושאים באחריות/חבות כלשהי הנוגעת לאמור במאמר זה ולשימוש בו. בכל סוגיה משפטית ספציפית ובטרם הסתמכות על המידע יש להיוועץ בעורך דין .